<h1>תמים דעים להראב"ד סימן ס"ב</h1>
<h2>דף ע.</h2>
הנה כבר ביארנו הטעמים והסרנו הספקות והעמדנו הדברים על אופניהם על דעת הרב ר' יצחק ורבי' חננאל ז"ל והשוינו לדעת'. חוץ מדבר שכתב הרב ר' יצחק בתשובתו שאם כפר הנפקד במקצת והודה במקצת שאין זה יכול להשביעו ואפי' מה שהודה לו אינו נותן לו משום דכיון דאית בה כפירה באורכתא בטלה לה כלה. ועל זה איני משוה עמו ואיני מודה לו דהא אמרינן אמר אביי ואי כתב למחצה לשליש ולרביע מגו דמשתעי דינא אפלגא משתעי דינא אכולה. ותו אמר אביי (גיטין מ"ח:) נקטינן בעל בנכסי אשתו צריך הרשאה ולא אמרן אלא דלית ליה פירא בארעי' אבל אית ליה פיר' בארעי' מגו דמשתעי דינא אפיר' משתעי דינא אגופ' והא נמי להא דמיא. עוד כתב באותה תשובה ולא תימא כפריה ולא כפריה על הכתיבה הוא חוזר אבל אי כפריה לאחר כתיבה מפקינן בההיא אורכתא אלא לא דיינינן בה כל עיקר גם כל זה איני משוה לדעתו ומאחר שהקנה לו הקנאה גמורה וקנה זה מה שהקנה לו שהרי היה מודה הנפקד באותה שעה היאך יכול זה לבטל הקנאתו של זה בכפירתו. ועל זה איני מודה לו. וכן תשובת רבי' האיי גאון ז"ל שכתבנו למעלה בתחלת דברנו איני יודע מי שנאה ואפשר הסופרים שבשוה כאשר הם משבשים כמה העתקות או שמא הגיע לידי מי שאינו בקי והוסיף עליו מדעתו מלה או שתים עד שנשתבשה כל התשובה. וכלל הדברים על כל דבר אדם יכול להרשו' את חבירו במשפט הקנאתו הראוייה לו חוץ מן הממון שהנתבע כופר עליו בשעת הקנאתו של זה ואפילו חוזר והודה לו אין הרשאה לפי שלא קנאו זה אבל מכל מקום שליח מיהת הוי ואי מסר לידיה מדעתיה מפטר מאונסין. ואפי' לא כתב בה דון וזכי והנפק לגרמך שליח מיהת הוי דלא גרע משליח שעשאו בעדים ואי אורכתא דארעא היא אע"ג דכפר ביה נמי הויא אורכתא ודוקא ביכול להוציאו בדיינים כגון על ידי עדים או אפי' על ידי שבועה כגון זה אומר אני לקחתיה [וזה אומר אני לקחתיה] שנשבעין וחולקין ואם הרשה לאחד על חלקו לתבעו יש כח בידו לדון ולערער עמו ולהוציא מידו [וכן במלוה בשטר] (ואעפ"י) [אע"פ] שהוא כופר במלוה דכיון דנקיט שטרא בידיה כמאן דאיתיה לממונא בעין דמי ומצי לאקנויי ולאורכיי איניש עלויה וכל כפירה שאינה ודאי אינה כפירה שאם כפר באיני יודע לאו כפירה היא והוי' אורכתא קיימת ושמעי' להא מלתא משמעת' דבכורות בענין פדיון הבן שכל אחד מדמה אותו בספק ואפי' הכי מהניא בהו הרשאה אלמא כפירת ספק לאו כפירה היא ולא משתמיט מניה ומפיק מניה או בדינא או בפשרה אלא דאי מטיא ליה שבועה לתובע משתבע מרי דממונא ושקיל. ואיכא מאן דאמר דלא מצי מרי אורכתא למשקל פשרה מניה דנתבע ללא אורכיה עלויה אלא לדינא כדכתב ליה זיל דון וזכי וכל דמתעני' מן דינא עלאי אלמא בדינא אורכיה בפשרה לא אורכיה ומצי למימר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ומסתברא כותיה. אבל אי פריש ואמר כל דמתענית מן דינא או מפשר' קבילי' עלי הא ודאי אית ליה רשותא למשקל פשרה מניה. ומר רב יהודאי גאון ז"ל כתב דמאן דמורכין ליה לית ליה רשותא לאורוכי לאיניש אחרינא משום דשליחא הוא ואין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר. ואם צריך לדין עם הנתבע כ"ש שאינו יכול להרשות לאחר במקומו דמצי אמר ליה אנא על טענת' סמיכנא ועל דחברך לא סמיכנא דלא ידע למטעון כוותך. והא דפסקו קמאי כלהו בלישנא דרב אשי דמרי אורכתא שליחא הוא דהוי ולא שותפא נראה לי דנפקא להו מהא דאמרינן פרק שבועת העדות (ל"א.) ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו אמר רב זה שבא בהרשאה. ושמואל אמר זה הלוקח שדה שיש עליה עסיקין מדאמר רב זה שבא בהרשאה אלמא שלוחא הוא דהוי והרי הוא כמתעבר על ריב לא לו וכמי שמלמד טענות לבעל דין שהרי הוא טוען ולא לו. ועוד מההיא דאמרינן נמי בההוא פרקא (ל"ג:) טעמא דאיש פלוני כהן (הוא) [הא] מנה לפלוני ביד פלוני חייבין כו' ואוקמה שמואל בבא בהרשאה מדקרינן ליה מנה לפלוני ביד פלוני אלמא תביעתו לאחר היא ולא לעצמו דומיא דאיש פלוני כהן שהוא תביעה לאחר. והרב ברצלוני ז"ל המחבר כתב בחבורו דהא דאמר רב במדרש ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו זה הבא בהרשאה לית הלכתא כותיה אלא כשמואל דפליג עליה דסבירא (לית) [ליה] דכותבין הרשאות ומשום הכי מוקים לה להאי קרא בלוקח שדה שיש עליה עסיקין וסבירא ליה לזה הרב ז"ל (כרב) [דרב] דמוקי ליה לקרא בבא בהרשאה פליג אדנהרדעי ואדשמואל וסבירא ליה דאין כותבין הרשאות כלל. ושבוש גדול הוא זה דאי לא מהניא אורכתא לאפוקי ממונא כלל מאי לא טוב עשה והלא לא עשה כלום אלא ודאי מהניא לאפוקי ממונא אלא שהוא לא טוב עשה שנכנס במחלוקת עם הנתבע ולא לו דהא שליחא בעלמא הוא דהוי כדכתבינן. ונראה לי דמאי דאמר רב בבא בהרשאה כי לא טוב עשה דוקא היכא דהוו תובע ונתבע בחד דוכתא דמצי איהו למידן בהדי' ואזיל איהו ומקנה ליה לאידך כי היכי דנטעין ליה טפי או דהוא אלמא טפי מיניה ומפחיד ליה להאיך (מכל מקום) [משום הכי] זה שהכניס עצמו בריב לא לו לא טוב עשה בתוך עמיו אבל היכא דתובע ונתבע רחוקין מהדדי ודאי מצוה הוא דעביד כדי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב במדינת הים. ואין לך מציל ממון חבירו גדול מזה.
